מהו פלמנקו?

הפלמנקו הינו צורת אומנות ותרבות שלמה שהתפתחה בדרום ספרד, בחבל אנדלוסיה. מבחינה היסטורית היה תמיד המוסיקה של עניי העם והמדוכאים - המעמד הנמוך. הפלמנקו עבר מדור לדור על ידי האומנים עצמם בצורה מילולית בשירה, כאשר כל אומן השתמש במילים ובשירים בוואריאציות שונות לפי ראות עיניו.

הפלמנקו מכיל 3 אלמנטים עיקריים:

  1. שירה - El Cante
  2. ריקוד - El Baile
  3. נגינה - El Toque

לאלמנטים הבסיסיים הללו מתלווים מקצבים שונים המנוגנים על ידי פלמס - Palmas (מחיאות כף) וכחון (תוף ספרדי בצורת קופסה עליו יושבים ומנגנים). כיום, ישנם אמצעים מודרניים רבים נוספים.

הפלמנקו החל בשירה בלבד המלווה בפלמס. בשלב מאוחר יותר נוספו הריקוד ונגינת הגיטרה ורק במאה ה 20 נוסף הכחון, אשר היום מהווה חלק בלתי נפרד מהפלמנקו.

מקורות הפלמנקו והיסטוריה

שורשי הפלמנקו מצויים באנדלוסיה. למרות שיש רמזים כיצד התפתח הפלמנקו הפרטים אבדו בהיסטוריה ולא ממש ידוע כיצד. אפילו שורש השם - Flamenco לא ברור. יש השערות הטוענות כי המקור הגיע מהפלמים סביבות 1500 שקראו לצוענים באזוריהם פלמינגוס או פלמנקו. השערה נוספת היא מהמילים הערביות Fellah Mangu שפירושן "העובד ששר".

מקובל לחשוב כי מה שנהייה ברבות הימים הפלמנקו החל כבר במאה ה 16-17. השירה מערבת שילוב של לפחות ארבע תרבויות שונות:

  1. הצוענים - Jitanos שהגיעו מהודו הביאו השפעות מהשירה ההודית - הראגות והמחול ההודי.
  2. המורים - המוסלמים ששלטו בספרד במשך מאות שנים.
  3. היהודים - חיו, בדרך כלל, בשכנות לצוענים.
  4. תושבי אנדלוסיה המקוריים.

הצוענים נחשבים לאבות הפלמנקו ושיחקו תפקיד חשוב בהתהוותו. לרבים היתה זו (ועדיין) דרך חיים והדרך הטבעית להבעת רגשות. הפלמנקו התגבש לקראת סוף המאה ה 17 ונזכר לראשונה ב"מכתבים המרוקאים" ב 1774. מקורו בצוענים שיצאו מהודו במאה ה 12, סבבו באירופה וחלקם הגיע לספרד במאה ה 15. הם הביאו עמם שפה משלהם ומוסיקה אוריינטלית (עד היום רואים בפלמנקו מוטיבים של מוסיקה אוריינטלית באקורדים ובמבנים).

הצוענים, המורים והיהודים נרדפו במשך שנים רבות על ידי השלטונות הספרדים - האינקוויזיציה וזריקת השלטון המורי ב 1492. שלושת העמים מצאו עצמם מאוחדים כנגד האויב הנוצרי, חיו בשכנות ולכן ההשפעות ההדדיות. הצוענים זכו ליחס חשדני וקר ולהפליה לרעה. הדבר בא לידי ביטוי בחייהם הקשים - אסור היה להם להחזיק אדמות על פי חוק ולכן נאלצו לעבוד במכרות הפחם, בסלילת פסי רכבת וכדומה. רק במאה ה 18 קבלו הצוענים הכרה ושוויון מבחינת החוק במדינה.

תחילה הושמע הפלמנקו בבתים הפרטיים, במסיבות ובעבודה במכרות. מילות השירים הביעו, לרוב, את הצער וקשיי היום יום. בין השנים 1774 - 1860 החלו בתי הספר הראשונים של הפלמנקו בקאדיס, חרס ושכונת טריאנה בסביליה. בשנים אלה בסס הפלמנקו את מעמדו בנשפים וחגיגות. בין 1860 - 1910 החלו מבצבצים בתי קפה של פלמנקו שנקראו Café Cantantes "בתי קפה שרים". הריקוד החל לצבור תאוצה בבתי קפה אלו והגיע לשיא. גם נגני הגיטרה החלו לקבל משמעות בפני עצמם (ולא רק כמלווים של השירה והריקוד) ולהתפרסם. ההרכבים מנו 1-2 זמרים, כמה רקדנים - גברים ונשים, כ 2 גיטריסטים. הקהל שבא לצפות היה מכל המגזרים והמעמדות. בתי הקפה הפגישו בין השירה הצוענית ובעיקר ה Cante Jondo - השירה העמוקה, ההבעתית והכבדה ביותר בפלמנקו לשירה האנדלוסית העממית. טכניקת הגיטרה התרחבה והשתפרה מאוד. התגלו גיטריסטים כגון: Ramón Montoya שהביא סגנון מודרני יותר. פופולאריות הפלמנקו התפשטה לשאר אזורי אנדלוסיה, חלקים ממורסיה ואקסטרמדורה וכן ערים גדולות כמדריד וברצלונה. כל אזור כזה הוסיף משלו לפלמנקו, ואף הרחיק עד לדרום אמריקה עם השפעות כמו ה Rumba וה Guajirra.

בסוף המאה ה 19 ירד זוהר בתי הקפה הללו ועלה כוכבם של התיאטראות 1910 - 1936. התפתחו סגנונות כמו: "אופרה פלמנקה", "פלמנקו בלט". טעם הקהל היה שירה עדינה יותר - Cante Bonito עם מעט מהעוצמה והתשוקה המוקדמת יותר. הזמר המפורסם בתקופה היה Antonio Chacun. מלחמת העולם הראשונה עצרה את התפתחות הפלמנקו. הפלמנקו המסורתי יותר המשיך להתקיים במסיבות פרטיות וחזר ב 1950 בגל חדש של פסטיבלים בקורדובה, חרס ומלגה.

נגינת הגיטרה המשיכה לצבור תאוצה. היא הושפעה ממוסיקה קלאסית והחלה להדגיש נגינת סולו. נגנים כמו: Sabicas, Paco De Lucia הוסיפו השפעות ואלמנטים ממוסיקת הג'ז, הפלמנקו נהייה פלמנקו מודרני. גיטריסטים עכשוויים כמו: Vicente Amigo, Tomatito ואחרים הוסיפו לנגינתם חליל, בס חשמלי, מערכות תופים ועוד. הפלמנקו נפתח לקהל רחב יותר ולסגנונות רבים. אולם, מבקרים מבפנים טוענים שאין בנגינה זו את הרגשות העזים שיש בפלמנקו המסורתי.

הריקוד, כמו הגיטרה, התרחב וקבל פופולאריות בין לאומית. בתי ספר נפתחו בכל מקום בספרד ובעולם. המחול התפשט בזכות רקדנים גדולים כמו: Carmen Amaya, José Greco, Antonio Gades ורבים אחרים. כל אלה פיתחו את הריקוד, את טכניקת הרגליים והגוף, הביאו אותם לשיאים חדשים. הם החלו להסריט סרטי פלמנקו, ליצור יצירות שלמות שהועלו בתיאטראות ברחבי העולם.

בספרד יש הערכה רבה והתמקדות בשירת הפלמנקו - דבר שקשה לזרים להבין. השירה שיכולה להישמע צעקנית וגסה לאוזן זרה היא מלאת רגש ובעלת גוונים אוריינטליים לאוהבי הפלמנקו. Camaron De La Isla - הזמר הידוע, הפך במעמדו לאליל. כיום Jose Merce ,Carmen Linares ואחרים קבלו תפקיד כמעט זהה. הקהל הצעיר משתולל, מוחא כפיים במקצבים השונים, מעודד בקריאות וצעקות. הוא שותף פעיל בהופעה.

"פאלוסים" - מקצבים בפלמנקו

הפלמנקו מורכב מארכיטיפים של מקצבים שונים ומגוונים. כל ארכיטיפ כזה נקרא "פאלוס" -Palos. לכל פאלוס יש "קומפס" האופייני לו. "קומפס" - Compas הוא משפט קצבי בסיסי עם הדגשות ברורות החוזר על עצמו פעמים רבות. הקומפס מהווה את הבסיס לנגינה, לשירה ולריקוד, עליו יאלתרו הזמר, הרקדן והנגנים. כל פאלוס הוא סגנון בעל אופי ייחודי משלו, מוסיקה ומלודיות טיפוסיות, שירה אופיינית וצעדי ריקוד הנקראים - Mercajes - צעדי "סימון" המדגישים חלקים שמושרים על ידי תנועות הרקדן.

לכל הפאלוסים בפלמנקו יש מבנה מוגדר המורכב, בקצרה, מ: פתיחה ווקאלית של הזמר, כניסה וקריאה לקצב של הרקדן - Yamada - הרקדן "קורא" לזמר ולנגנים להתחיל, הוא מגדיר את מהירות הקצב ומתחיל את הריקוד ("קריאות" כאלה יופיעו גם בהמשך בין הבתים השונים של הריקוד). לאחר מכן בית ראשון - Letra - שירה, נגינה וריקוד התואמים לרוח הסגנון הריקודי. סגירות קצביות של משפטי תנועה שלמים - Remate, ו Desplante - דגש מיוחד בסוף תנועה המעצים את כוחה יופיעו במהלך הבית ובסופו. לאחר מכן יבוא, בדרך כלל חלק קצבי בו הרקדן מאלתר על הקצב הבסיסי ומפגין וירטואוזיות - Escobilla. לרוב תחול עלייה במהירות הקצבית וSalida - יציאה של הרקדן. המבנה יכול להתארך לבתים רבים ולהשתנות.

הפאלוסים נחלקים למשפחות שונות. ניתן לחלקם על פי סוג הקומפס - המקצב הבסיסי, ניתן לחלקם על פי מהות השירה ומקורה, ניתן לחלקם על פי המקור - היכן נולדו - חבל ארץ, אזור, אוכלוסיה וכדומה.

לדוגמא חלוקה על פי המקצבים:
  • מקצבים של 4/4 איטיים: Tarantos, Tientos
  • מקצבים של 4/4 מהירים: Tangos, Rumba
  • מקצבים של 12 ספירות איטיים: Solea
  • מקצבים של 12 ספירות מהירים: Alegrias, Bulerias
  • מקצבים של 6 ספירות (3/4): Sevillanas, Fandango
  • מקצבים של 5 ספירות: Siguiriya, Martinete
ניתן לחלק את המקצבים לפי מקצבים "כבדים" ועמוקים ומקצבים "קלילים":
  • המקצבים ה"כבדים" (Martinete, Siguiriya ועוד) מתאפיינים בשירה עמוקה - "El Cante Jondo" - "הזמר העמוק". שירה זו הינה הצורה העתיקה ביותר של הפלמנקו. היא מבטאת רגשות עמוקים. נושאי השירה נוגעים לקשיי היום יום בחיי הצוענים, העבודה הקשה, הסבל, אובדן האהבה וכדומה. סגנון הריקוד מאופק בדרך כלל, הגוף מוחזק. מעברים רבים בין קצב איטי מאוד לקצב מהיר - דבר שיוצר עליות וירידות בריקוד, מתח ועניין.
  • המקצבים ה"קלילים" (Bulerias, Tangos ועוד) מתאפיינים באווירה מתגרה, חומדת לצון ומתבדחת. הם נולדו מתוך ה"פייסטות" - השמחות והארועים השונים בתוך המשפחה הצוענית, ארועים מתוך מחזור החיים (חתונות, לידות וכדומה). הריקוד עליז, בדרך כלל מהיר. הרקדן מציג את עצמו לראווה כמו טווס. נוצרת אווירה של השתטות - כל אחד מבטא את עצמו בתורו "כטוב ליבו ביין".